מגמות בולטות במערכות השכלה גבוהה עכשווית

מערכות השכלה גבוהה ברחבי העולם מאופיינות כיום על־ידי בידול וגיוון גדול של המוסדות המרכיבים אותן (Guri–Rosenblit & Sebkova, 2004). הגבולות החיצוניים של מערכות ההשכלה הגבוהה במדינות שונות מוגדרים באורח שונה. כך, כלולים כל המוסדות העל־תיכוניים במסגרת מערכת ההשכלה הגבוהה בארה״ב, שעה שבישראל רק מוסדות, שמעניקים לפחות תואר אקדמי ראשון, הם חלק ממערכת ההשכלה הגבוהה, וכל המוסדות העל־תיכוניים להכשרה מקצועית הם מחוצה לה.

המבנה הפנימי של מערכות השכלה גבוהה משקף הן היררכיה אנכית והן בידול אופקי בין המוסדות השונים של ההשכלה הגבוהה. ההיררכיה האנכית מדרגת את המוסדות על־פי אמת מידה כלשהי. כך מדורגת אוניברסיטת הרווארד בראש הסולם בהשוואה לאוניברסיטאות רבות אחרות בארה״ב ומחוצה לה בהיררכיה של אוניברסיטאות מחקר. לעומת זאת, מכללה קטנת ממדים ויוקרתית דוגמת Wellesley College אינה מוגדרת כמוסד בעל רמה נמוכה יותר בחינוך של תלמידי תואר ראשון ביחס לאוניברסיטת הרווארד. מדובר בשני מוסדות יוקרתיים, המובדלים ביניהם באופן ארגונם ובמטרותיהם, אך לא ברמתם, בכל הקשור להוראת תלמידי תואר ראשון. שתי המגמות של הבחנה היררכית ואופקית בין מוסדות של השכלה גבוהה מתקיימות במערכות השכלה גבוהה בכל העולם. הדגם המוניליטי של מערכת השכלה גבוהה, המורכבת אך ורק ממוסדות דומים באופיים וברמתם, דוגמת המצב שהיה בישראל במשך חמישים שנה (1924—1974) מאז הקמת המוסדות הראשונים להשכלה גבוהה ביישוב היהודי, פס ונעלם מהעולם. בכל המדינות רווחת כיום הנחת היסוד, שהאוכלוסיות המגוונות שלומדות כיום לימודים גבוהים למטרות שונות מחייבות יצירת מגוון רחב של מוסדות.

בעשורים האחרונים אף הוקמו אוניברסיטאות מזן חדש, דוגמת האוניברסיטאות הוירטואליות המלמדות באמצעות טכנולוגיות המידע והתקשורת. לעתים נוצרות האוניברסיטאות הוירטאוליות על בסיס התאגדות של מספר אוניברסיטאות, מבלי שיש להן סגל עצמאי משלהן, דוגמת ה־National Technology University בארה״ב. קיימות גם האוניברסיטאות שהוקמו על יד תאגידי ענק עסקיים (corporate universities) כדי להכשיר כוח אדם למטרותיהם. תאריהן, בדרך כלל, אינם מוכרים על־ידי הממסד האקדמי. כמו כן, יותר ויותר אוניברסיטאות מכל הרמות ומכל הסוגים פועלות מחוץ לגבולות המדינה שלהן באמצעות שלוחות חוץ, שעיקר מטרתן להעשיר את מקורות התקציב השוטף שלהן (Neave, 2000; Sporn, 1999). חלק משלוחות החוץ מופעלות על־ידי אוניברסיטאות מחקר יוקרתיות.

שינויים מבניים ברמת המאקרו המערכתית וברמת המיקרו המוסדית נערכו בעשורים האחרונים במרבית מערכות ההשכלה הגבוהה בעולם (Becher & Kogan, 1992; Clark, 1998; Coffield & Williamson, 1997; Commission of the European Communities; Enders, 2004; Huisman et. al, 2001; Henkel, 2000; Kogan & Hanney, 2000; Neave, 2000; Scott, 1995; Sharpman & Harman, 1997; Sporn, 1999; van der Wende, 2001, 2002).

דוגמה לשינוי ארגוני רב־היקף ברמה המערכתית התרחש מתחילת אפריל 2004 במערכת ההשכלה הגבוהה ביפן (Brender, 2004). שינוי זה מוגדר כשינוי המהפכני ביותר בתולדות החינוך הגבוה ביפן ב־150 השנים האחרונות. במסגרת הרפורמה המערכתית הוחלט, שכל הפרופסורים והסגל המנהלי באוניברסיטאות מפסיקים להיות עובדי מדינה. במסגרת הרפורמה המקיפה ביפן הוחלט, שנשיאי האוניברסיטאות יהיו בעלי דרגות חופש רבות יותר לבצע שינויים מנהליים ואקדמיים באוניברסיטאות שבאחריותם. הם יוכלו לסגור מחלקות ותוכניות לימוד ולפתוח מחלקות ותוכניות לימוד חדשות ללא צורך בקבלת רשות מפקידי מדינה בכירים, כפי שהיה מקובל עד לאחרונה. נשיאי האוניברסיטה מוסמכים כיום לפטר אנשי סגל ולגייס אנשי סגל חדשים. יחד עם זאת, כל אוניברסיטה מתבקשת להגיש תכנית עבודה שש־שנתית לגבי תכניותיה בתחום המחקר וההוראה, ובתום שש שנים יוערכו ביצועיה על בסיס התכנית שהגישה והמטרות שהציבה לעצמה. במסגרת הרפורמה גם שונה אופי המינהל של האוניברסיטאות. נקבע שבכל אוניברסיטה יפעלו שני גופים מייעצים (advisory boards), האחד מופקד על עניינים אקדמיים והאחר על ניהול. שני הגופים יבחרו יחדיו את הנשיא וייעצו לו בתקופת כהונתו. במסגרת הרפורמה גם נקבע, שיוקמו מוסדות חדשים, בעיקר להכשרת בתי ספר למשפטים, כאשר לפחות 30% מהסגל המלמד יהיו עורכי דין ומשפטנים בפועל. ללא ספק, מדובר ברפורמה דרמטית ורחבת־היקף, שנולדה על רקע ביקורת הולכת וגוברת בעשור האחרון, כלפי קיפאונן של האוניברסיטאות ביפן וכלפי ההכשרה המקצועית הלקויה של בוגריהן.

דוגמה לשינוי מבני מקיף ברמה מוסדית הוא השינוי במכון הפדרלי לטכנולוגיה בלוזאן שבשוויץ (Swiss Federal Institute of Technology in Lausanne), שהתרחש לפני כעשר שנים ושמגמתו הייתה להפוך את המכון ל־world class university (European Commission, 2004). שתים־עשרה המחלקות הדיסציפלינאריות הובנו מחדש לחמישה בתי ספר בין־תחומיים, המציעים תכניות לימוד בין־תחומיות. המכון גם יזם שיתופי פעולה עם מוסדות אחרים. כך אוניברסיטת לוזאן מציעה במכון לטכנולוגיה לימודים של מדעי הרוח, והמכון הטכנולוגי מציע קורסים במתמטיקה ובפיזיקה לסטודנטים של אוניברסיטת לוזאן. המכון גם החליט להכפיל את מספר הסטודנטים לתארים מתקדמים, והיחס המספרי כיום בין סטודנטים לתואר ראשון לבין סטודנטים לתארים מתקדמים מאוזן. נעשו גם מאמצים לגייס למכון לטכנולוגיה בלוזאן סטודנטים מארצות אחרות, וכיום כ־50% מהסטודנטים לתארים מתקדמים באים ממדינות אחרות מחוץ לשוויץ. נוסף על כן, המכון הפעיל מדיניות ״אגרסיבית“ בגיוס סגל אקדמי, ובמהלך תהליך זה ״הוחזרו“ למכון מדענים בכירים, שהוכשרו באירופה, אך לימדו במשך שנים ארוכות באוניברסיטאות מחקר מובילות בארה״ב. הרפורמה במכון הפדרלי לטכנולוגיה של לוזאן נחשבת לסיפור הצלחה, ומוצגת במסגרת האיחוד האירופי כדוגמת מופת כיצד ניתן להבנות אוניברסיטאות מחקר מובילות באירופה.

מאז המאה התשע־עשרה תפס המחקר מקום מרכזי בתפקודן של האוניברסיטאות ברוב ארצות העולם. מקומו של המחקר באקדמיה חשוב מאי פעם, אך במקומות רבים חלו שינויים מהותיים באופן ביצועו. גיבונס ועמיתיו (Gibbons et al., 1994) טבעו בספרם את ההבחנה בין המחקר מהסוג הישן (Mode I), שמתבצע במחלקות דיסציפלינאריות או במכוני מחקר ייעודיים, המאוישים על־ידי צוות חוקרים קבוע, שפועל לאורך שנים, לבין המחקר מהסוג החדש (Mode II), שהינו בין־תחומי או רב־תחומי באופיו, והוא מבוצע על־ידי צוות רב־תחומי, שמתקבץ ממוסדות אקדמיים שונים ומתפזר לאחר שהמחקר הספציפי, שלמענו חברו יחדיו, מסתיים. לטענתם של גיבונס ועמיתיו, המחקר בעולם העכשווי יישא יותר ויותר אופי של הדגם החדש.

דוגמה מאלפת לאימוץ הגישה של מחקר בין־תחומי משמשת היוזמה החדשה של הקמת בתי ספר מתקדמים למחקר על־ידי החברה של מקס פלנק בגרמניה (Max Planck Society). החל מ־1999 החליט מוסד מכובד זה לחדש את אופני פעולתו ולהקים בתי ספר מתקדמים למחקר בתחומי דעת שונים, שיישאו אופי של מחקר בין־תחומי. בתי הספר נקראים IMPRS — International Max Planck Research Schools. בתי־ספר אלו מיועדים לתלמידים ברמת תואר שלישי. מאז 1999 הוקמו 29 בתי ספר כאלו. הרעיון העקרוני בבסיסם הוא להכשיר דוקטורנטים למחקר בין־תחומי בנושאים שונים. נקבע, שלפחות 50% מהדוקטורנטים יהיו סטודנטים מחוץ לגרמניה. זאת, כדי להגביר את האטרקטיביות של גרמניה כמרכז למחקר בינלאומי ואף כדי לסייע במניעת בריחת מוחות מגרמניה לארה״ב. שיטת הלימוד שאומצה מבוססת על הדגם של לימודי הדוקטורט המובנים התלת־שנתיים בארה״ב. כן הוחלט שלא תהיה דרישה של הכנת עבודת habilitation, בתום לימודי הדוקטורט, כמקובל באוניברסיטאות הגרמניות. כלומר, החברה של מקס פלנק מובילה שינוי מערכתי באופי המחקר בגרמניה.

בשל גידול מערכות ההשכלה הגבוהה ברוב ארצות העולם, קיימת היום דרישה הולכת וגוברת כלפי מרבית האוניברסיטאות לחפש דרכים יצירתיות למציאת מקורות מימון מגוונים, בנוסף לאלו של המדינה (Clark, 1998; Chevailier & Eicher, 2002; Sporn, 1999). הדרכים הן אכן מגוונות: מהנהגת שכר לימוד במדינות, שקודם לכן היה בהן שכר לימוד חינם, דוגמת בריטניה, דרך רווחים מרישום פטנטים וייזום תכניות לימוד מיוחדות ויקרות עבור הסקטור העסקי, ועד להפעלת שלוחות חוץ בארצות שונות ושיתופי פעולה עם מוסדות אחרים של השכלה במסגרת הוראת תכניות ייחודיות ורווחיות.

החיפוש אחר מקורות מימון מגוונים ו״המסחר“ בתארים אקדמיים הגביר את מגמת הגלובליזציה במערכות חינוך גבוה ואת יצירתם של גופים על־מדינתיים. מגמת הגלובליזציה מערערת את האידאה של האוניברסיטאות בשירות הלאום, ומעודדת יצירת תכניות שחוצות גבולות מדיניים. מבחינה זו דומות האוניברסיטאות המודרניות, השותפות בתכניות בינלאומיות בהיבטים שונים לאוניברסיטאות הקוסמופוליטיות של ימי־הביניים.

אוכלוסיית הסטודנטים שלומדים לימודים מחוץ לארצותיהם, או לחלופין לומדים במדינותיהם בשלוחות של מוסדות אקדמיים מחוץ לארץ, הלך וגדל באורח משמעותי בעשור האחרון. הצפי הוא שלקראת שנת 2020 יהיו בסביבות כשבעה מיליון סטודנטים כאלו, שמוגדרים כ־transnational students (UNESCO), 2003.

יצירת שיתופי פעולה בין מוסדות אקדמיים משרתת מטרות שונות. לעתים חוברות המטרות האקדמיות למטרות פוליטיות מוצהרות. כך, נחתם בחודש מרץ 2004 הסכם בין גוף פילנתרופי/וולונטארי (Bridging the Rift Foundation)לבין שתי אוניברסיטאות מחקר יוקרתיות בארה״ב, אוניברסיטת סטנדפורד ואוניברסיטת קורנל, להקמת מרכז מחקר משותף לישראל ולירדן באזור ים המלח (Castillo, 2004). מרכז מחקר זה מיועד להיות בתחום של מדעי החיים, ובין היתר מתוכננת לקום בו ספרייה, ראשונה מסוגה בעולם, לתיעוד כל המחקרים שנעשו ונעשים בחקר הדנ“א. מעבר למטרות המחקר המוצהרות במדעי הטבע, מדובר בהסכם מפורשות על ניסיון לגשר בין ירדן לישראל ולתרום לתהליך השלום במזרח התיכון. התקווה היא שבעתיד ילמדו ויעבדו במרכז חוקרים ממדינות ערב אחרות. זוהי דוגמה מעניינת של שילוב אינטרסים מחקריים טהורים עם מטרות פוליטיות וחברתיות, שילוב שאופייני למיזמים רבים נוספים במקומות שונים בעולם.

תהליכי הגלובליזציה בעולם, ובעיקר איחודה של אירופה, הביאו על סדר יומן של אוניברסיטאות רבות את נושא האקרדיטציה. תהליך בולוניה, שהחל ביוני 1999, מונע בעיקרו מהרעיון של יצירת הרמוניזציה של התארים במוסדות להשכלה גבוהה במדינות השונות של אירופה, כדי לאפשר כללי אקרדיטציה ברורים ושקופים.

על הצהרת בולוניה, חתמו כעבור שנה עשרים ותשע מדינות. במפגש בפראג ב־2001 הצטרפו עוד ארבע מדינות, ובמפגש בברלין ב־2003 כבר היו חתומים על ההסכם ארבעים מדינות. השלב הראשון הסתיים בסוף 2005, כאשר כל האוניברסיטאות במדינות החתומות על ההסכם מצרפות נספח לדיפלומה של התארים שהן מעניקות, שמסביר את מבנה התואר והנחות היסוד שבבסיסו. משנת 2010 והלאה המגמה היא ״לאחד“ במידה רבה את התארים במדינות אירופה השונות.

נושא חם נוסף על סדר יומן של מערכות חינוך גבוה ברחבי העולם הוא שילוב טכנולוגיות המידע והתקשורת ברמות שונות של ניהול, הוראה ומחקר באוניברסיטאות. רבים נוטים לבלבל בין השימוש בטכנולוגיות החדשות לבין הוראה מרחוק. האמת היא שרוב השימוש בטכנולוגיות המידע והתקשורת נעשה במסגרת אוניברסיטאות הקמפוס שלא לצורך הוראה מרחוק, ורוב ההוראה מרחוק באוניברסיטאות הפתוחות מתבצעת שלא באמצעות הטכנולוגיות הדיגיטליות (Guri-Rosenblit, forthcoming).

עד כה, נעשה יישום מוצלח ביותר של הטכנולוגיות המתקדמות בשיפור המינהל במוסדות להשכלה גבוהה (תהליכי הרשמה, קבלת מידע, מענק הלוואות ועוד), בשינוי אופני אחסון המידע בספריות האוניברסיטאיות, בקידום יצירת קהילות של חוקרים הנמצאים פיזית במקומות שונים בעולם. במרבית האוניברסיטאות, אין הטכנולוגיות מחליפות את האינטראקציה בכיתה, באולם ההרצאות או בסמינריון המצומצם, כי אם מוסיפות היבטים שונים של העשרה לתהליכי ההוראה/למידה. אם דובר לפני כעשור על סכנה או מגמה של ביטול אוניברסיטאות הקמפוס והפיכת הלמידה האקדמית לווירטואלית, די ברור היום שמעמדן של אוניברסיטאות הקמפוס נשאר איתן, ושטכנולוגיות המידע והתקשורת אינן מסכנות את עצם קיומן.

אין ספק שטכנולוגיות המידע והתקשורת ימשיכו לחדור למוסדות להשכלה גבוהה. הן תאפשרנה תקשורת פורייה בין סטודנטים ואנשי מחקר מקמפוסים שונים, תיטולנה חלק חשוב במינהל האוניברסיטאות ותשנינה בהדרגה דפוסי למידה בתוככי הקמפוס ומחוצה לו.

1 — בידול וגיוון

•  מערכות השכלה גבוהה ברחבי העולם מאופיינות כיום על־ידי בידול וגיוון גדול של המוסדות המרכיבים אותן.
• הגבולות החיצוניים של מערכות ההשכלה הגבוהה במדינות שונות מוגדרים באורח שונה.
• המבנה הפנימי של מערכות השכלה גבוהה משקף הן היררכיה אנכית והן בידול אופקי בין המוסדות השונים של ההשכלה הגבוהה.
• יותר ויותר אוניברסיטאות פועלות מחוץ לגבולות המדינה שלהן באמצעות שלוחות חוץ, שעיקר מטרתן להעשיר את מקורות התקציב השוטף שלהן.

2 — שינויים מבניים

• שינויים מבניים ברמת המאקרו המערכתית וברמת המיקרו המוסדית נערכו בעשורים האחרונים במרבית מערכות ההשכלה הגבוהה בעולם.
• דוגמה לשינוי ארגוני רב־היקף ברמה המערכתית שהתרחש במערכת ההשכלה הגבוהה ביפן.
• דוגמה לשינוי מבני מקיף ברמה מוסדית הוא השינוי במכון הפדרלי לטכנולוגיה בלוזאן שבשוויץ.

3 — שינוי באופי התנהלות המחקר

• מקומו של המחקר באקדמיה חשוב מאי פעם, אך במקומות רבים חלו שינויים מהותיים באופן ביצועו.
• הבדלים בין מחקר מהסוג הישן למחקר מהסוג החדש. המחקר בעולם העכשווי יישא יותר ויותר אופי של הדגם החדש.

4 — מקורות מימון מגוונים

• קיימת היום דרישה הולכת וגוברת כלפי מרבית האוניברסיטאות לחפש דרכים יצירתיות למציאת מקורות מימון מגוונים.
• מגמת הגלובליזציה מערערת את האידאה של האוניברסיטאות בשירות הלאום, ומעודדת יצירת תכניות שחוצות גבולות מדיניים.
• יצירת שיתופי פעולה בין מוסדות אקדמיים משרתת מטרות שונות.

5 — אקרדיטציה

• תהליך בולוניה, שהחל ביוני 1999, מונע בעיקרו מהרעיון של יצירת הרמוניזציה של התארים במוסדות להשכלה גבוהה במדינות השונות של אירופה, כדי לאפשר כללי אקרדיטציה ברורים ושקופים.
• משנת 2010 והלאה המגמה היא ״לאחד“ במידה רבה את התארים במדינות אירופה השונות.

6 — שילוב טכנולוגיות המידע והתקשורת

• שילוב טכנולוגיות המידע והתקשורת ברמות שונות של ניהול, הוראה ומחקר באוניברסיטאות.
• הבדלה בין השימוש בטכנולוגיות המידע החדשות לבין הוראה מרחוק.
• נעשה יישום מוצלח של הטכנולוגיות המתקדמות בשיפור המינהל במוסדות להשכלה גבוהה.
• מעמדן של אוניברסיטאות הקמפוס נשאר איתן, וטכנולוגיות המידע והתקשורת אינן מסכנות את עצם קיומן.

אין ספק שמגמות השינוי הבולטות כיום במערכות השכלה גבוהה רבות בעולם לא פסחו על מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. הגידול במספר המוסדות להשכלה גבוהה בישראל ובהיקף אוכלוסיית הלומדים, כמו גם שינויים במשק הכלכלי ובשוק העבודה, מצריכים שינויים במבנה המוסדות האקדמיים ובאופן ארגונם והתנהלותם. מגמה זו של שינויים ארגוניים מתרחשת במערכות השכלה גבוהה רבות בעולם, כפי שנדון קודם לכן, כמו גם במערכת ההשכלה הגבוה בישראל. חשוב שהדבר ייעשה בשום שכל, תוך שיתוף פעולה פורה ככל האפשר בין ראשי האקדמיה לבין מקבלי ההחלטות הפוליטיים. בסופו של דבר, חיוני שהשינויים הארגוניים שנעשו ועוד ייעשו באוניברסיטאות בעקבות דו״ח מלץ, או המלצות אחרות בעתיד, יסייעו בחיזוקן של תשתיות המחקר ושמירת מעמדן האיתן של האוניברסיטאות הישראליות בזירה האקדמית הבינלאומית.

אין חובה ששינויים ארגוניים יפגעו בהכרח בחופש האקדמי של החוקרים לחקור וללמד את אשר הם חפצים. תיאום ושיתוף פעולה בין אנשי אקדמיה לאנשי מינהל עשויים לקדם, לפתח ולהעשיר את האוניברסיטאות, כפי שקרה במכון לטכנולוגיה בלוזאן. החשש האמיתי מצד אנשי האקדמיה בישראל נובע מהתרבות הפוליטית הכוחנית שקיימת במגזרים שונים בחברה הישראלית ועלולה לחדור לעולם האקדמי.

גידולה המרשים של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל מצריך אף התאמות באופי ההתנהלות של המועצה להשכלה גבוהה והוועדה לתכנון ולתקצוב. המועצה להשכלה גבוהה הוקמה מתוקף החוק להשכלה גבוהה ב-1958, והוועדה לתכנון ולתקצוב הוקמה בשנת 1973/4. בשנת 1974 היו במערכת ההשכלה הגבוהה שמונה אוניברסיטאות ומכללה אחת, שהוסמכה להעניק תואר ראשון. כיום יש 57 מוסדות להשכלה גבוהה וכן מספר לא מבוטל של שלוחות חוץ, שהרישוי לפעולתן נתון גם בידי המועצה להשכלה גבוהה. ניכר כי אופני עבודה, שהיו טובים ומתאימים לשנת 1974, מתעדכנים נוכח המציאות העכשווית, אך קיימת עוד עשייה בעניין זה.

האמת היא, שבבריטניה, שממנה נלקחו הדגמים של שני מוסדות אלו, נערכו לפחות שתי רפורמות גדולות באופני פעולתם במהלך שני העשורים האחרונים וייתכן ושווה לשקול לאמץ עקרונות נוספים מהשיטה הבריטית. לדוגמא, הנוהל בבריטניה הוא שאוניברסיטה מקבלת צ׳רטר להיות אוטונומית מבחינה אקדמית, לאחר שעברה מספר שלבים של פיקוח ובדיקת איכות. תקופת הניסיון יכולה להימשך בין שנה למספר שנים. אך לאחר שהאוניברסיטה הוכיחה את יכולותיה ומוענק לה צ׳רטר מלכותי, היא אוטונומית לחלוטין להציע תכניות לימוד חדשות וליצור קשרים עם אוניברסיטאות אחרות בבריטניה ומחוצה לה, ללא צורך לקבל על כך היתר או רשות מטעם המועצה להשכלה גבוהה (או המועצה למימון חינוך גבוה, כפי שהיא נקראת עכשיו). אחת לכמה שנים נערכת בקרת איכות על רמת ההוראה והמחקר בכל אוניברסיטה בתחומי דעת שונים, אך ההחלטות הנוגעות להוראה אקדמית אינן טעונות אישור מטעם גוף כלשהו. נראה שגם בישראל חשוב להמשיך את הדיון בשינוי העקרונות להרשאה להענקת תארים ובמערכת יחסי הגומלין בין המועצה להשכלה גבוהה למוסדות האקדמיים. כפי שראינו קודם, המגמה הבולטת במערכות השכלה גבוהה רבות בעולם היא הענקת אוטונומיה רבה יותר למוסדות לחינוך גבוה לכלכל את ענייניהם האקדמיים הפנימיים, צד בצד עם יצירת מנגנונים של בקרת איכות של ההוראה והמחקר אחת לתקופה של ארבע עד שבע שנים.

גם לימודי התואר השלישי עוברים שינויים במדינות אירופה רבות. תכניות רבות במקומות שונים בעולם עוסקות כיום בהכנה מתאימה של דוקטורנטים לתפקוד בעולם האקדמי, על־ידי מתן הכשרה מתאימה במהלך לימודי התואר השלישי (Enders, 2001). חשוב שהדיון הנוקב והעקרוני שמתקיים כיום בנוגע לדרישות התואר השני והשלישי בפורומים השונים של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל יימשך.

נושא חיוני נוסף שמצריך הגדרה במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל נוגע לכללי אקרדיטציה ברורים ושקופים, שיהיו ידועים לסטודנטים א־פריורית, ולא יהיו נתונים לשיקולים של ועדות הוראה מחלקתיות. בדומה לאירופה, גם בישראל, באמצעות דיונים משותפים, ניתן להגיע לכללי אקרדיטציה שקופים ומוגדרים היטב במערכת ההשכלה הגבוהה. כך, יוכלו הסטודנטים לדעת מבעוד מועד באילו תנאים יוכרו לימודים חלקיים באוניברסיטה או במכללה אקדמית, באם יבקשו או ייאלצו בנסיבות שונות לעבור, במהלך לימודיהם לקראת תואר כלשהו, למוסד אקדמי אחר.

ואחרון אחרון, חשוב להמשיך לקיים ואף להגביר את שיתוף הפעולה הפורה שקורה בין העולם האקדמי לבין העולם העסקי בישראל, ואף בין המוסדות להשכלה גבוהה לבין עצמם. שיתוף פעולה מוצלח מבטיח ניצול יעיל יותר של משאבים קיימים, ויש בו משום פוטנציאל לתרום לכל הגופים המשתתפים. באיחוד האירופי מתנים בעשור האחרון מתן מענקי מחקר נדיבים בתחומים מגוונים בתנאי של שיתוף פעולה בין מספר מוסדות מהעולם האקדמי או מחוצה לו, ולעתים אף דורשים שהחוקרים השונים יבואו מארצות שונות.

במדינות רבות באירופה נעשה כיום מאמץ אדיר לשכנע את מנהיגי התעשיות ועולם העסקים עתירי ההון ליטול חלק במימון ההשכלה הגבוהה, דוגמת המצב בארה״ב. חשוב שמנהיגי מדיניות ההשכלה הגבוהה בישראל ימשיכו ויעשו כל מאמץ להגביר את שיתוף הפעולה בין העולם העסקי ועולם התעשייה לבין העולם האקדמי, כדי להעשיר את תשתיות המחקר באוניברסיטאות הישראליות וכדי לקדם גם את היעדים של התעשיות עתירות הטכנולוגיה ותעשיות אחרות בישראל. שיתוף פעולה מוצלח בין העולם האקדמי לבין התעשיות הצבאיות והטכנולוגיות מתקיים בישראל מאז קום המדינה. הגברת שיתוף הפעולה והכללת גורמים נוספים עשויות להיטיב עם הגורמים המשתתפים ולתרום לגיוון מקורות המימון של אוניברסיטאות המחקר בישראל.